שיעור תרומת האיברים בישראל הינו בין 46%
בגרמניה ובצרפת עומד שיעור התרומות מגיע ל 50%;
בספרד, בלגיה וארצות סקנדינביה שיעור תרומת האיברים מגיע ל70%-80%.
רבות מן המשפחות מסרבות לתרום בגלל "מניעים דתיים" (למרות שהן עצמן אף אינן דתיות כלל).
עמדתם של רוב הרבנים הפוסקים כיום מתירה תרומת איברים לצורך השתלות בשל "הפיקוח נפש" שבדבר, כלומר, למען הצלת חייהם של בני-אדם.
דרך אחרת לצמצום המחסור באיברים להשתלה יכולה להיות בהרחבת נושא תרומות איברים ואונות איברים מן החי
תרומות מהסוג הזה אפשריות במקרים בהם יש צורך בהשתלה של כליה, אונת כבד ואף אונת ריאה בילדים.
אולם תרומות מן החי לא יוכלו להיות המענה המרכזי לתרומות נדרשות מהסוג של לב, כבד וריאה במבוגרים.
כיצד לגשר על הפער בין הצרכים לתרומות
1. חינוך והסברה
הצעד הראשון בדרך להגברת המודעות לחשיבות הנושא ולשינוי דפוסי התנהגותה של האוכלוסייה.
יש לשקול הכנסת תוכניות לימודיות ותכנים מתאימים לבתי הספר, שימוש נרחב בקמפיינים תקשורתיים בכל המדיות האפשריות, והרחבת השתתפות ידוענים בקמפיינים אלו.
2. חקיקה
חקיקה רגישה ומתחשבת עשויה להקל על משפחות התורמים גם אם המת לא הביע בחייו את הסכמתו לתרומה.
יש גם מקום להציע תמריצים מיוחדים למשפחות התורמות כגון: פרסום מעשה החסד שלהן בציבור.
3. אלטרואיזם
בין המניעים להסכמה לתרום איברים מצויים הנדיבות והרצון לעזור לזולת כמו גם הרצון להציל חיים.
4. החתמה על כרטיס תורם
במקרים בהם הביע הנפטר בחייו את רצונו לתרום איברים באמצעות נשיאת כרטיס תורם - בהרבה מקרים הכוח המניע את המשפחה הוא הרצון למלא אחר בקשתו של הנפטר.
5. תחושת ההמשכיות והזיכרון
מאפיין בדרך כלל הורים התורמים איברים מילדיהם שנפטרו.
הגורמים הללו יכולים לסייע בשכנוע המשפחות האבלות וההמומות להתרמת איברים.
אולם צריך לזכור שההחלטות הללו בעבורן קשות ביותר, ולעיתים רגשות האבל, הצער, הכאב ואי-השלמה עם המציאות המרה מסכלים את הסכמתה של המשפחה.
ולכן כדי לעודד את הההסכמה לתרומה על העוסקים בתחום לעשות כמיטב יכולתנו כדי להביא לצמצומו של הפער הזה ולהשאירו במרכז השיח הציבורי.
פרופ. מרדכי קרמר
מנהלמכון הריאה במרכז הרפואי בילינסון
בגרמניה ובצרפת עומד שיעור התרומות מגיע ל 50%;
בספרד, בלגיה וארצות סקנדינביה שיעור תרומת האיברים מגיע ל70%-80%.
רבות מן המשפחות מסרבות לתרום בגלל "מניעים דתיים" (למרות שהן עצמן אף אינן דתיות כלל).
עמדתם של רוב הרבנים הפוסקים כיום מתירה תרומת איברים לצורך השתלות בשל "הפיקוח נפש" שבדבר, כלומר, למען הצלת חייהם של בני-אדם.
דרך אחרת לצמצום המחסור באיברים להשתלה יכולה להיות בהרחבת נושא תרומות איברים ואונות איברים מן החי
תרומות מהסוג הזה אפשריות במקרים בהם יש צורך בהשתלה של כליה, אונת כבד ואף אונת ריאה בילדים.
אולם תרומות מן החי לא יוכלו להיות המענה המרכזי לתרומות נדרשות מהסוג של לב, כבד וריאה במבוגרים.
כיצד לגשר על הפער בין הצרכים לתרומות
1. חינוך והסברה
הצעד הראשון בדרך להגברת המודעות לחשיבות הנושא ולשינוי דפוסי התנהגותה של האוכלוסייה.
יש לשקול הכנסת תוכניות לימודיות ותכנים מתאימים לבתי הספר, שימוש נרחב בקמפיינים תקשורתיים בכל המדיות האפשריות, והרחבת השתתפות ידוענים בקמפיינים אלו.
2. חקיקה
חקיקה רגישה ומתחשבת עשויה להקל על משפחות התורמים גם אם המת לא הביע בחייו את הסכמתו לתרומה.
יש גם מקום להציע תמריצים מיוחדים למשפחות התורמות כגון: פרסום מעשה החסד שלהן בציבור.
3. אלטרואיזם
בין המניעים להסכמה לתרום איברים מצויים הנדיבות והרצון לעזור לזולת כמו גם הרצון להציל חיים.
4. החתמה על כרטיס תורם
במקרים בהם הביע הנפטר בחייו את רצונו לתרום איברים באמצעות נשיאת כרטיס תורם - בהרבה מקרים הכוח המניע את המשפחה הוא הרצון למלא אחר בקשתו של הנפטר.
5. תחושת ההמשכיות והזיכרון
מאפיין בדרך כלל הורים התורמים איברים מילדיהם שנפטרו.
הגורמים הללו יכולים לסייע בשכנוע המשפחות האבלות וההמומות להתרמת איברים.
אולם צריך לזכור שההחלטות הללו בעבורן קשות ביותר, ולעיתים רגשות האבל, הצער, הכאב ואי-השלמה עם המציאות המרה מסכלים את הסכמתה של המשפחה.
ולכן כדי לעודד את הההסכמה לתרומה על העוסקים בתחום לעשות כמיטב יכולתנו כדי להביא לצמצומו של הפער הזה ולהשאירו במרכז השיח הציבורי.
פרופ. מרדכי קרמר
מנהלמכון הריאה במרכז הרפואי בילינסון
